הספר "The Essential Moreno" אשר נערך ע"י ג'ונתן פוקס מביא את "מהות רעיונותיו של מורנו" באמצעות אוסף מאמרים אותם כתב מורנו במהלך שנות חייו, לכדי ספר המתאר קונספציות שונות מתוך עבודתו. במאמרו "טיפול פסיכודרמטי לסובלים ממחלות נפשיות" אשר נכתב בשנת 1939 בירחון בירחון "סוציומטרי, ג'ורנל ליחסים אינטר-פרסונליים", מורנו מציג את גישתו הפסיכודרמטית ואת טכניקות עבודתו עם מטופלים פסיכוטיים.

מאמר זה מביא לראשונה את התהוות הטכניקות הפסיכודרמטיות ומדגים איך באמצעות הרחקה הנהוגה מתחום הדרמה תרפיה, מורנו מאפשר למטופליו הפסיכוטיים לבטא את המציאות הדימיונית בה הם חיים ובכך מאפשר להם להתקרב אל עצמם. מאוחר יותר בסיפריו פסיכודרמה 1 שיוצא לאור בשנת 1946 ופסיכודרמה 2 שיוצא לאור בשנת 1959, מורנו מרחיב את כתיבתו ומבסס את הטכניקות הללו בתוך מדע הפסיכודרמה, "מדע החוקר את האמת באמצעים דרמטיים" ( Moreno, 1946, p. a).

מורנו בוחן את אפשרות הטיפול של חולים פסיכוטיים באמצעות פסיכודרמה, וכמו כן, בודק מה האפקט של טיפול פסיכודרמטי על אדם הסובל ממחלה פסיכיאטרית ועל הפרעתו.

פרוייד טען שטיפול פסיכואנליטי יכול להיות מיושם רק עם אנשים היכולים לייצר העברה למטפל. בעקבות כך, כאשר פרוייד גילה שאדם מסויים סובל מסכיזופרניה או הפרעה נרציסטית אחרת שלא מאפשרת לא לעשות העברה, הוא התנגד לטפל באדם מפאת ההבנה שהטיפול לא יואיל לו. (Freud, 1924) גישה זו כמובן השתנתה במרוץ השנים בשדה הפסיכואנליטי וכיום נעשה שימוש גם באמצעות גישות פסיכואנליטיות לטיפול במתמודדים עם מחלות נפש.

מורנו טוען שטיפול פסיכודרמטי בעבור חולים הסובלים מסיכזוספרניה או הפרעה נרקסיסטית,     אינו מן הנמנע. לטענתו טיפול פסיכודרמטי יכול להתאפשר למרות הנוכחות הדלה של ההעברה.

במקום העברה, הבמה הפסיכודרמטית מספקת אלמנטים אחרים המושתתים על הרמה האינטרפרסונלית ובאים לידי ביטוי בדמות טלא. באמצעות הטלא נוצרת קרקע מספקת עבור ניסיון ריפוי להפרעות נפשיות איתן השדה הפסיכואנליטי מתקשה להתמודד.

בימת הפסיכודרמה מאפשרת למטופל הפסיכוטי, באמצעות אגו מסייעים, לגלם תפקידים אותם הוא רואה אותם כחלק ממנו, אך אינו מצליח לבטא. ע"י כך נוצרת מערכת יחסים חשובה של המטופל עם התפקידים שלו. בעבור המטופל הפסיכוטי, העולם המציאותי איננו יציב, ועל כן הוא בונה לעצמו עולם דמיוני עליו הוא יכול להישען. הוא מסוגל להציג החל מרסיסים מתוך עולמו הדמיוני, ועד עלילה מלאה בעלת דמויות מלאות, או חוויה מתוך המרחב הנוצר בין השתי האפשרויות.

הפסיכודרמה מאפשרת למטופל לשקף את הפסיכוזות שלו בצורה בה הוא מצליח להביע עניין ולהמשיך להתקדם בתהליך הפסיכודרמטי לעבר ביטוי מלא ככל האפשר של עולמו הפנימי.

בדומה למטופל הלא פסיכוטי הבונה פלטפורמה המבטאת את עולמו הפנימי באמצעות הפסיכודרמה, המטופל הפסיכוטי בונה מציאות דימיונית המשקפת את עולמו הפנימי ובכך הוא מוצא עולם המאפשר לו להביא את עצמו על כל הזיותיו, מחשבותיו ורגשותיו.

אין כוונה לייצר קונפרונטציה של המטופל הפסיכוטי עם הדלוזיות שלו, הרי הן מסמלות בעבורו את עולמו השונה מהעולם המציאותי ובאות לידי ביטוי בפלטפורמה אותה הוא בונה בתהליך הפסיכודרמטי.  באמצעות בניית הפלטפורמה המשקפת את עולמו, הוא מרגיש יותר בטוח מאשר בעולם המציאותי הנתפס בעינייו כמאיים.

האגו המסייעים עוזרים לפרוטגוניסט לשמור את ההלוסינציות והדלוזיות שלו בתוך גבולות הפעולה הפסיכודרמטית ובכך מהווים מיכל וגבולות עבור המטופל הפסיכוטי.

מורנו מתאר את החשיבות הרבה שיש ביצירת עוגני מציאות בתוך המרחב הפסיכודרמטי משום שכאשר המטופל הפסיכוטי מחומם, התהליך תופס תאוצה והאסוציטיביות שלו מביאה טווח רחב מאוד של דלוזיות ובמהירות רבה.  עוגנים אלו עוזרים לפרוטגוניסט הפסיכוטי להתמקד סביבם ובכך לתת מקום לדלוזיות שלו בהקשר למציאות המבוטאת באמצעות אותם עוגנים, אותן נקודות חיבור (points of coordination). המעברים בין המרחב הפסיכודרמטי, המאפשר מקום לדלוזיות ובין המרחב המציאותי, המיוצג על ידי אותם עוגנים, עליהם להיות גמישים ומותאמים ליכולותיו של המטופל הפסיכוטי. עלינו להבין עד כמה הוא יכול ללכת באמצעות עצמו בתוך מרחב המציאות הדימיונית שלו.

מורנו מתאר את חשיבות השימוש באטום התרבותי של המטופל ולא האטום הסוציאלי שלו. באמצעות האטום התרבותי, ניתן ללמוד לגבי התפקידים השונים אותם המטופל רואה את עצמו תופס בתוך המציאות הדימיונית שלו. בכך נוכל להתקרב את המציאות של המטופל ואל הבנת הדלוזיות שלו.

על מנת לטפל במטופלים פסיכוטיים, מורנו פיתח מספר טכניקות בהן המטופל יכול להעזר על מנת לבטא את עולמו הפנימי, עולם המציאות הדימיונית שלו.

מטופל פסיכוטי שנדרש לשחק את עצמו במצב, מקום או זמן מסויים, עלול לסרב עקב תחושת חודרנות לפרטיותו. על כן, ניתן להעזר בטכניקת "התפקיד החלופי" (Substituting Role Technique) ולבצע הרחקה מהצגת עצמו להצגת תפקיד אותו לוקחת דמות אחרת הקרובה אליו כגון בן משפחה או דמות קרובה אחרת. באמצעות הרחקה זו, המטופל מרגיש יותר בטוח לחשוף פרטים, שכן אלו לא הפרטים האישיים שלו, אלא של אדם אחר קרוב אליו, וכמו כן, באמצעות הצגת תפקידו של האחר, המטופל חושף על עצמו פרטים רבים מהם ניתן ללמוד עליו. ישנה אפשרות שגם אופציה זו תחווה אצל המטופל כחודרנית, אז יוכל המטופל לבצע הרחקה נוספת ע"י הצגת תפקיד סימבולי במרוחק ממנו ומקרוביו. בכך המטופל יראה לנו את מערכת היחסים שלו עם התפקיד ומכך נוכל ללמוד רבות אודות המטופל עצמו.

במידה והמטופל מסרב לשחק כלל, ניתן להעזר בטכניקת "המראה" (Mirror Technique) על ידי אגו מסייע, על מנת לאפשר לו לראות את עצמו מבחוץ ובכך לנסות להוריד את החרדתו הגדולה מפעולת המשחק. במידה ובאגו המסייע מצליח לבטא את תחושותיו של המטופל, סביר להניח שנשמע את המטופל מתייחס למה שראה ואפילו מחליט לעלות על הבמה ולקחת בעצמו את התפקיד אותו מבצע בעבורו האגו המסייע.

גם במצב הפוך, בו המטופל בעל רעב לעבודה הבא לידי ביטוי באמצעות פעולת יתר (overacting), ניתן להעזר בטכניקת המראה על מנת לאפשר לו לראות את עצמו מבחוץ בצורה יותר אובייקטיבית ובכך לצנן את הרעב הגדול שלו וללמוד, מעצם ההתבוננות באגו המסייע, איך להתמודד עם המציאות.

מורנו מתאר טכניקה נוספת אותה ניתן לזהות מתחום הדרמה תרפיה, הנקראת טכניקת "השלכה" (Projection Technique), בה ניתן להעזר כאשר מטופל משליך את מערכת הדלוזיות שלו על עלילה מתוך מיתוס, אגדה, מחזה או סיפור, אשר הוא רואה את עצמו כחלק ממנו. כאשר המטופל מביים את ההשלכה באמצעים תאטרליים שישוחקו ע"י אגו מסייעים. מורנו מדגים מקרה בו משפחתו של מטופל הוזמנה לראות את המחזה אותו ביים מטופל שעשה שימוש בטכניקת ההשלכה. מורנו מספר שהמטופל התבונן בהוריו לאורך כל הפעולה הדרמטית ועל הדרך בה הם מושפעים מהאגו המסייעים המייצגים אותם על הבמה.

טכניקה נוספת אותה מתאר מורנו בתהליך הטיפול במטופלים פסיכוטיים, היא טכניקת "חילוף תפקידים" (Reversal Technique), כאשר המטופל הפסיכוטי שם את עצמו במקום מישהו מהאטום הסוציאלי שלו, ואגו מסייע שם במקום עצמו. באמצעות טכניקת חילוף התפקידים, כמו בטכניקת המראה, המטופל מקבל הזדמנות לראות את עצמו מבחוץ, וכמו כן, באמצעות התיחסות לאגו המסייע המייצג אותו בטכניקת חילוף התפקידים, המטופל מקבל הזדמנות להתייחס ולהגיב לעצמו, ובכך מקבל הזדמנות לבחון בעצמו את רמת היציבות והאחריות שלו על עצמו.

באמצעות טכניקת "הרחקה סימבולית" (Distance Technique), מורנו מדגים כיצד שימוש בסימבולים ומטאפורות מייצר הרחקה של התפקיד הקונקרטי אותו מבצע המטופל לתפקיד סימבולי. הרחקה המאפשרת לו לפתור קונפליקט פנימי במרחב הסימבולי ובכך לשחזר את הפיתרון במרחב התפקיד הקונקרטי.

מורנו מתאר מקרה בו ילד שהיכה את אימו, שיחק בתפקיד של נסיך. בתור נסיך, הילד הגיע להבנה שנסיך לא מכה את אימו, המלכה. בסופו של תהליך, מעמדו של הילד הורד והילד חזר לתפקיד של עצמו תוך הבנה שהוא לא מרביץ לאימו.

במצבים בהם מטופל נמצא בקונפליקט וכוחות האגו המפוצלים שלו מושכים אותו, האחד למקום של יצירה ובניה והשני למקום של קיבעון או הרסונות. שימוש בטכניקת "האגו הכפול" (Double Ego Technique) יכולה לייצר הקלה ושיחרור בקרב המטופל. את הדחף החיצוני, המייצג את החיים, ייצג אגו מסייע מטעם המטופל, בעוד את הדחף העומד מנגד, ההרסני והמודחק ייצג המטופל בעצמו. יצר החיים הבא לידי ביטוי באמצעות האגו המסייע, מביא איתו את האנטיתזה. הוא נאבק ונלחם בייצר המוות ההרסני אותו אותו מייצג המטופל, ובכך הקונפליקט הפנימי המתחולל במציאותו של המטופל מיוצג על הבמה ומאפשר לו להיות נוכח ברמה המודעת, בחדר הטיפולים.

מורנו טוען שניתן לטפל ברוב המטופלים באמצעות הטכניקות שלעיל, אך ישנם מצבים בהם מטופלים מסויימים מתנגדים לכל סוג של פעולה פסיכודרמטית. במצב בו מטופל מסרב לשתף פעולה, נעזר בטכניקת "העולם המסייע" (Auxiliary World Technique). באמצעות טכניקה זו, כל הסביבה הנוכחית של המטופל, החל מחלל העבודה וכלה בכל שאר המשתתפים, הופכת להיות במה פסיכודרמטית אחת גדולה. כאשר מורנו מדבר על חלל העבודה, הוא מתכוון למוסד הטיפולי כולו, על כל יושביו. כולל חדר המדרגות, השרותים, צוות האחזקה של המבנה וצוות האדמניסטרציה.

ביבליוגרפיה

• Freud, Sigmund (1924), On Narcissism: an Introduction, Collected Papers, Vol.4, New York: International Psychoanalytic Library, 30-60
• Moreno, J.L. Psychodramatic Treatment of psychoses (1939) in: The Essential Moreno. Edited by Jonathan Fox, (1987) Springer Publishing Company, New York, pp. 71-84.
• Moreno, J. L. (1946).  Psychodrama: First Volume. Ambler, PA.: Beacon House.