כשחבר סיפר לי לפני 4 שנים שהוא נמצא בקבוצת תיאטרון פלייבק והציע לי לבוא, גיחכתי ואמרתי: "אני נהנה לראות אותך על הבמה, אבל זה ממש לא בשבילי!". חצי שנה אחרי השיחה איתו, החלטתי לאתגר את עצמי והצטרפתי לקבוצת תיאטרון פלייבק. ההתחלה הייתה לי מוזרה ומביכה, שהרי יכולות של התבטאות, אלתור, הומור, הצגה ודמיון מעולם לא היו משהו שיכולתי להתגאות בהם, אך אלו בדיוק אותם דברים ששאפתי לשפר, מאחר וראיתי בהם כלים חיוניים שמשמשים אותי ביום יום- בעבודה, עם חברים ועם המשפחה.

עם הזמן, נחשפתי לפסיכופלייבק, ששם נעשה חיבור יותר עמוק בין גוף לנפש, שאפשר לי לקדם ולהתמודד בצורה פרקטית ונעימה עם דילמות שמטרידות אותי, כמו גם עם דברים משמחים שמתרחשים בחיי. המפגשים השבועיים הפכו עבורי לבית שבו יש חברים חדשים שמכירים אותי יותר מאלו הותיקים, ויותר ממשפחתי, מהווים עבורי עד היום מקום בטוח לשתף, להציג מול אנשים, לפתח את היצירתיות, להשתטות ולצחוק המון לנוכח קטעי האימפרוביזציה.

לפעמים כשאני מסתכל פנימה בעצמי, חושב על ההווה וגולש בדמיון אל עתידי, אני מרגיש בחוסר אותנטיות שיש לי ביחסים עם קרובים או אפשר לקרוא לזה גם יחסים לא פטורים. לא אשכח איך סיפרתי לקבוצה סיפור על חבר ילדות שיום אחד נעלם לי מהחיים, ומטבע הדברים שאלתי את עצמי הרבה שאלות של: למה הוא נעלם? איך זה קרה? לא ידעתי איך ל"אכול" את זה. שחקנים מהקבוצה עלו על בימת התיאטרון ושיקפו בעבורי את הסיפור. קיבלתי מהקבוצה שיקוף עוצמתי ואמפטי שאיפשר לי לראות שוב את הסיטואציה שהייתה. מעצם השיקוף הרגשתי הקלה רבה, פרגון וחוסן נפשי גדול לשיחה איתו מחוץ לגבולות הבמה, שיחה שהגיעה במפתיע כמה חודשים לאחר מכן.

קרה לי מקרה נוסף בו הרגשתי לא נעים מהיחס הציני של הבוס שלי, סיטואציה מלחיצה שלא ידעתי כיצד להתמודד איתה. לאחר שסיפרתי את המקרה בקבוצה, שחקני הקבוצה עלו על הבמה, הציגו והחזירו את הסיפור אותו סיפרתי. לאחר שקיבלתי שיקוף מהקבוצה, עזרתי אומץ ועליתי בעצמי לבמה על מנת להחליף את השחקן ששיחק אותי על הבמה. באמצעות כך, תרגלתי את השיחה העתידית וביטאתי את עצמי באופן שהכי מתאים לי. לא הייתי צריך יותר מזה בשביל להיות מוכן לנהל איתו את השיחה האמיתית מחוץ לגבולות הבמה.