סדנת פסיכופלייבק

במפגש השני בסדנת ה"פסיכופלייבק" התחלנו לעבוד על אמון. אמון הוא לא דבר שבא באופן טבעי. לדעתי, אנחנו חשדניים מטבענו ולכן אמון צריך להיבנות.
בתחילת הסדנא עשינו תרגיל נחמד. עוצמים עיניים ונותנים ידיים לאדם שעיניו פקוחות. נותנים לו להוביל אותך בעזרת הידיים, חשים את המגע של כפות הידיים ומנסים להניח את ההתנגדויות והמעצורים בצד ופשוט לתת לו להוביל. בעיניים עצומות. ציינתי לעצמי שיש כמה אנשים בחיי שאני יכולה לנסות איתם את התרגיל הזה.

אחר כך הסתובבנו בחדר וכל אחד חשב על מקרה או סיפור שקרה לו. לקחנו משם משפט אחד ואותו הוצאנו החוצה. אני עדיין נקרעת בין הרצון לבין הפחד להיחשף בפני הקבוצה. כל יום אני נחשפת בפני החברות שלי, ההורים שלי, אבל כאן זה שונה. האמון עדיין צועד צעדים ראשונים, מהוססים.

כל אחד נתן את המשפט שלו וסיפר בכמה מילים את הסיפור שמאחוריו. בכל פעם מישהו אחר בקבוצה עלה על בימת הפלייבק, בחר נקודת מבט והמחיז את הסיפור. התרגיל הזה קשר אותנו לתחושות שעלו בסיפור, גם לאלה שהמספר לא העיז לבטא בקול.

אני אמרתי "למה הוא לא התקשר?" אחד נתן טיעון נסיבתי כשהסתכל בפלאפון שלו ותהה איך ה-sms האחרון ששלח היה לפני שבועיים. אחד הביא את הבלבול שלי ושאל "אני רוצה אותו או לא?" אחת הוציאה את התסכול במשפט "איזה דפוק!"

אחרת אמרה שהיא "לא יודעת להגיד לא". הקבוצה בחרה בסיפור שלה ומשם יצאנו לעבודת פלייבק. היא הציגה את הקושי לעמוד מול החברות שלה ולהגיד להן מה היא רוצה. עוד יותר קשה היה לשים להן גבולות ולהגיד להן "לא" מבלי להרגיש אשמה על כך, ולכעוס עליהן מבלי לפחד לאבד אותן.

לדעתי הכי קשה להגיד לחברה או חבר שאת כועסת עליהם. בכל מערכת יחסים יש כעסים, יש וויתורים ואפילו קנאה. אנחנו מעדיפים להתייחס תמיד לצד היפה של הקשר ולהתעלם מהצדדים הפחות יפים, גם אם הם מאוד אנושיים ואמיתיים. להגיד לאדם קרוב מה אתה חושב עליו, זה קשה ומפחיד. אפילו שם בחסות הסדנא, בחדר סגור ומוגן במרתף, בתוך קבוצה אוהדת, זה קשה.

על בימת הפלייבק הועלה קונפליקט ובו שאלות רבות, האם חבר הוא אדם שצריך לאהוב אותנו ללא תנאי? האם אנחנו צריכים לפחד שלא יקבלו אותנו כמו שאנחנו ויפסיקו לאהוב אותנו? אולי בנקודה הזאת נבחנת חברות אמיתית. הפתיחות והכנות יכולה רק לקרב יותר ואם היא מרחיקה, אולי הקשר לא היה מספיק חזק. אני רק יכולה לספר שהדרמה הסתיימה בחיבוק של שתי החברות.